בנסיעות עבודה קצרות אני משתדל להרחיב ולהגיע לאזורים בארץ בהם טרם ביקרתי. הפעם בעקבות נסיעה לצפון, החלטתי להיכנס לקו החוף היפה של מפרץ חיפה מכיוונה של קריית ים. כמו בערים רבות בארץ, גם כאן נבנו ״שיכוני רכבת״. אותו דפוס בניה מוכר, אלא ששיכונים אלה עומדים ממש על קו החוף. פרט לחלון שירותים קטן, אטומים הם לכיוון הים הכחול, אטומים למבט אל האופק, ואטומים למשב בריזה. נראה כאילו השיכונים הונחתו לשם ללא כל מחשבה, וללא כל התייחסות למקום. התופעה מוכרת ונפוצה בכל הארץ אך היא צורמת ומקוממת במיוחד במקומות בעלי ערך סביבתי מובהק. במקומות כאלה מיד מתעוררות שאלות לגביי השיקולים שבין המבנה לסביבה. במבט ראשון אטען לחוסר תשומת לב, אולי אפילו זילזול, בוודאי לבעיה בשיקול דעת. אולם שיכונים אלה ורבים אחרים ברחבי הארץ, לא נבנו בחוסר מחשבה, ואולי אף ההיפך מכך. צבי אפרת מתאר בפרויקט הישראלי את הבניה בארץ כמתוכננת מידי, בניה המוכוונת אידיאולוגיה תכנונית ארצית ברורה. למעשה מבנים אלו עומדים כאובייקטים במרחב לא ״רק״ בשביל לאכלס תושבים, יש להם מטרות נוספות: יהוד המרחב, בטחון מרחבי, בנייה מהירה עבור עולים ופועלים וכל זאת בתקציב דל. אם מסתכלים במבט אידיאולוגי על הפרויקט הלאומי, אין ספק שיש פה הצלחה מרשימה וכמה בניינים העומדים בצורה מוזרה לא יוכלו להעפיל עליה. שיקולים אלו היו נכונים לתקופה אחרת, היום יש יותר מודעות והבנה לצרכים של אוכלוסיות מגוונות, קיים ידע מגדרי, קיימת יכולת טכנולוגית מתקדמת יותר, יש יותר כסף ציבורי ופרטי, והכי חשוב קיימת הבנה רחבה יותר לגבי השלכות האדריכלות והתכנון העירוני על חיי התושב. אף על פי כן, גם היום, קיימת אי בהירות המקשה על הבנת השיקולים המקדמים בינוי אחד לעומת אחר, ואי בהירות לגביי שאלת האחריות על נראות העיר.האם זה תפקידו של האדריכל? אדריכל הנוף? האם של המתכנן המוסדי? או אולי של היזם הפרטי? מאמר זה עוסק באוריינות עירונית. דרך נקודת מבט היסטורית קצרה על התפתחות העיר, תפקיד האדריכל והמצב התכנוני הקיים היום בארץ, אנסה לחדד במעט את הטשטוש העירוני, בחיפוש אחר תכנון איכותי יותר.
עיר היא קודם כל סביבה בנויה, והמבנים הארכיטקטונים הם האובייקטים הבולטים ביותר המגדירים ברוב המקרים את המרחב הבנוי. אני רואה אותם, מזהה את אופיים, אולם את השיקולים לבנייתם, לנפחם או להעמדתם אני לא קורא ולא מבין. ברור לי שאת המבנים הארכיטקטוניים מעצבים האדריכלים והם עובדים על בסיס תוכנית עיר. האדריכל הוא זה שאוסף את כל הנתונים, השאיפות, הרעיונות והתקציב ונותן להם צורה ממשית במרחב הבנוי. אם כך, האם הוא האחראי על נראות העיר? מה לגביי המיקום שלהם? ייעודם?, מה בדבר רוחב המדרכות והנראות השטח הפנוי שבין המבנים מי אחראי לזה? ועד כמה משפיעה תוכנית העיר על התצורה הסופית?
אתחיל במבט היסטורי קצר, לפני המהפכה התעשייתית, פרט למקרים בהם היה ריבון מקומי אשר הכפיף את רצונו על המרחב הציבורי, היה זה התושב אשר פיתח את עירו על-פי עקרונות מופשטים, הסכמה הדדית וקודים תכנונים. דוגמאות רבות לכך בספרה של טאלן. אך מסוף המאה ה-19 מצב זה החל משתנה והתכנון העירוני אימץ גישה מודרנית, רציונלית, המבוססת על תכנון ריכוזי, מקיף, כוללני וארוךטווח, תכנון המבוסס על ערכים של יעילות והתאמה בין ייעודי הקרקע. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות; הערים האירופאיות שאחרי המלחמות נקלעו למשבר, אשר נגרם בשל צמיחה חסרת תקדים של ריכוזים עירוניים בעלי תנאי חיים קשים. הערים עברו שינויים דרמטייםבהרכב החברתי-תרבותי והתעסוקתי. העיר הפכה לבעיה אותה יש לפתור, ומקצועני הבינוי ההיסטוריים החלו מייצרים תכניות מקיפות שהונחתו לקרקע הישר משולחן האדריכל. רוח התקופה, כפי שהגדיר אותה הגל, מהווה בעצמה תשתית לרעיונות, ובתקופת המודרנה, ידע תכנוני עשיר המבוסס על מסורת ותרבות מקומית, נזנח לטובת פתרון מעשי ומהיר המתאים לזמן ולגודל המצוקה.
כדאי להזכיר כמה מהרעיונות הנועזים והיצירתיים של גדולי האדריכלים בזמנם אשר הובילו לשינוי: לה-קורבוזיה, בהיותו ער לבעיותהצפיפות, העוני והעדר שטחים ירוקים בערי אירופה של תחילת המאה העשרים, שאף לתכנון עירוני בריא ויפה יותר והציע תכנון חדש לפריז. הצעתו ״העיר הקורנת״ היתה, להרוס את המרכז הישן לטובת בנייני מגדלי מגורים המוקפים ירוק צומח. בארצות הברית, פרנק לויד רייט אבחן את העיר כחולה אותה יש לרפא, והציע עיר אטופית (Broadacre City) המבוססת על תקשורת טכנולוגית, מכוניות פרטיותומרחבים ירוקים. לשיטתו, זו האלטרנטיבה השפויה ביותר לעיר העתיד. תכניתם הספציפית לעיר העתיד לא צלחה, אך לזכותם יאמר, שבשרטוט חזונם הם הצליחו: פתרונות דיור, תעסוקה, תשתיות ובילוי. בעזרת פתרונות מעשיים שהתבססו על טכנולוגיה מתפתחת, הם הצליחו לייצר פתרונות לרבבות דיירי העיר החדשים. הצלחתם הייתה רבה ומקיפה, ויש הטוענים שהצליחו מידיי. רייט, שתכנן בשפה אדריכלית מקומית וייחודית אותה פיתח לאורך הקריירה הארוכה שלו, היה אחד המתנגדים לאדריכל אחר אשר דגל גם הוא בבינוי עירוני מתוקן ובטיפוח נפש החברה העירונית – האדריכל דניאל ברנהאם. פרויקט ״העיר הלבנה״ מהיריד העולמי שהתקיים בשיקגו בשנת 1893 אותו ניהל ברנהאם, היווה השראה לפרויקטים רבים של התחדשות עירונית ברחבי ארצות הברית. ברנהאם וחברי תנועתCity Beautiful לא פיתחו שפה אדריכלית חדשה ולא הגדירו אידיאלים אסתטיים, אך אלה השתקפו היטב בתכוניותיהם שהתאפיינו במבנים ניאו-קלאסיים. מבנים המזכירים את המונומנטים של העת העתיקה ואת הערים הגדולות של אירופה. רק לאחרונה שמענו געגוע לסגנון עיצובי זה מהנשיאטראמפ, כאשר הודלפה טיוטת צו נשיאותי הדורש תכנון יפה יותר למבנים הפדרליים על פי סגנון הבניה הניאו-קלאסי.
אך היו גם אחרים, מתכנני ערים, כמו אבנעזר הווארד, ממייסדי ״תנועת ערי גנים״(Garden city movement) , אשר שאף למרחב עירונימתוקן, בריא ויפה. בספרו הציג דיאגרמה ל ׳עיר גנים׳ כפתרון אפשרי למרכז עירוני לעזרה הדדית, שיתופי פעולה, ידידות ואחווה. השפעתו על התכנון העירוני היתה נרחבת ובין לאומית. ובהקשר מקומי, האדריכל ריכרד קאופמן הפך את הדיאגרמה שהציע אבנעזר לתוכנית הבינוי של נהלל. גם סר פטריק גדס , אשר השפיע על תכנונה של תל אביב בראשית דרכה, וקבע במידה רבה את המרקם העירוני מיפו ועד הירקון, הציע תוכנית עירונית ברוח דומה.
כאמור כל זה שייך למאה הקודמת: רעיון האיזור היה פתרון מצוין לתעשייה המזהמת בתוך העיר, אך הפך לחיסרון כשהתעשייה שהפכה נקייה יותר, עדיין נשארה מחוץ לעיר. אחת מתוצאות האיזור היה פרוור עירוני מאסיבי אשר החליש את מרכזי הערים, ובעקבותיו המעבר לשימוש בתחבורה פרטית כביטוי לצורך האנושי בתנועה. בערים הוותיקות הציפוף היה מוטיב מרכזי, והתנועה היתה על-פי רוב רגלית, אך מרגע שהרכב החליף את הרגל והפך לאמצעי תחבורה עיקרי, העיר, החלה מתארגנת סביבו. בנוסף לכך, הרציונאליות ההומנית שדחפה למציאת פתרונות לטובת הציבור לתיקון ו״ריפוי״ העיר, הוחלפה ברציונאליות אינסטרומנטלית, וכך הפכה העיר למרחב אותו יש לנצל ביעילות קפיטליסטית ובאידאולוגיה מערכתית.
אחת הראשונות שהצביעה על כך היתה ג׳יין ג׳ייקובס. לטענתה, משהו השתבש בין השאיפה התכנונית בדרך ליישומה בשטח. התכנון נדדלמקום אחר, עבר לידיים פרטיות, אומץ בחלקו, כאשר שירת את טובתם הפרטית של היזמים, ובסופו של דבר, עשה נזק רב למרחבולקהילה העירונית. ספרה של ג׳ייקובס הציג נקודת מבט ביקורתית ועניינית על ההתפתחות העירונית, והיווה השראה לתנועות נוספות שקמו במטרה לחקור ולשפר את העירוניות המתפתחת. היו גם קולות נוספים, אשר צמחו מתוך המקצוע והפרקטיקה האדריכלית והבינו את הכשלים המובנים בצורת עבודתם כאשר היא מיושמת במרחב העירוני.
בתחילת דרכו המקצועית, חקר האדריכל גהל את הכיכר דל קמפו שבסיינה שבטוסקנה, איטליה, ועקב אחר תנועתם והתנהגותם של אנשים במרחב הציבורי. אומר בקצרה כי מסקנתו, שהפתיעה אותי בקריאה ראשונה, הייתה שעיצוב המבנה האדריכלי זוכה לתשומת לבגדולה מידי, וזה בא על חשבון התייחסות תכנונית לאינטראקציה בין האדם למרחב הציבורי. גהל טען כי המחשבה על צרכיו הספציפיים של התושב העירוני חייבת להיות חלק מהמניפסט התכנוני. זה היה קיים בסיינה שנבנתה ברובה באופן ספונטני ואורגני והתפתחה לפי צורכי הזמן והמקום, כשהציבור היה שותף פעיל בהתפתחות עירו. לטענתו כל הניסיון והידע המסורתי שהצטבר לאורך ההיסטוריה רבת השנים של בינוי עירוני, אבד בתרגום לעידן המודרני. ביקורת נוספת על הגישה התכנונית של האדריכלים, הגיעה גם מהאדריכל – הבראקאן. על פי הדיאגנוזה שלו, האדריכלים העוסקים בתכנון עירוני סובלים מתסביך. הוא כינה את התסביך בשם ״מגע הזהב״ של ׳מידאס׳, שהיה מלך בסיפורי המיתולוגיה היוונית. מלך שלא ידע שובע ולא הבין את מקומו בעולם, ובתאוותו הגדולה ביקש מהאלים את מתנת ׳מגע הזהב׳ – שהביאה בסופו של דבר למותה של ביתו האהובה וכמעט למותו שלו. בספרו האחרון, חזר וביקר הבראקאן את אותם אדריכלים. לדעתו, הדימוי העצמי של המקצוע האדריכלי, פרסומיו ודרכי העבודה, עדיין דבקים בשורשי האדריכלות המונומנטאלית ולא מתאימים למורכבותהתכנון העירוני, ובוודאי לא לאופן בו יש להתייחס לתוצר המתוכנן על כל מרכיביו. הבראקאן הצביע על תקלה אדריכלית תפקודית, תקלה שמובילה בסופו של יום לטשטוש מקצועי בין תכנון המבנה האדריכלי לבין תכנון העיר.
עיר מתחילה ונגמרת ברחוב, היא אינה רק סך כל המבנים. היום ידוע כי איכות עירונית נבחנת בין היתר בזכות מגוון האפשריות שהיא מעניקה לתושב: זה מתחיל בשירות המוניציפאלי, אפשרויות הפרנסה, התרבות והבילוי, טבע עירוני, צל ברחובות וגינות מטופחות, אך ממשיך במושגים חדשים כמו: הליכותיות, ישיבתיות, קהילתיות וקישוריות. בקצרה אומר כי ערים איכותיות מתייחסות גם להיבטים חברתיים וחווייתיים- כל מה שעושה ערים יפות. אך הערים שאנו בונים במאה האחרונה אינן נבחנות מבחינה איכותית ואת הקושי לבדיקת איכות תכנון עירוני אפשר ליחס בעיקר להעדר כללים מוסדרים ורגולטורים. זיהוי איכות עירונית מתרחשת בדיעבד ובין היתר מתבססת על תחושה, על אווירה, על הרגשה אישית או קולקטיבית, המהווה מדד להצלחה עירונית. כשמתכננים לאדם פרטי או למשפחה, אפשר לכוון ליצירת אווירה, אולם בתכנון לציבור רחב ומגוון זו נראית משימה בלתי אפשרית. כיצד ניתן לתרגם נתון חוויתי וסובייקטיבי לעקרון המתווה תכנון המנסה להיות אובייקטיבי, דמוקרטי ונטול פניות, וכל זאת מבלי ליפול לסוג חדש של שליטה? ברמה הפילוסופית, גם ללא קשר למרחב העירוני, שאלות אלו נמצאות במבוי סתום כבר שנים רבות, אך עבור האדריכל הבראקאן, השאלות הפילוסופיות כלל לא רלוונטיות. הפתרון פשוט, ואותו הוא מיישם בעבודותיו. לדעתו, את התכנון העירוני יש לבצע באופן שונה מתכנון מבנים. על המתכננים להבין כי תכנון עיר היא פעולה תכנונית בעלת אופי שונה. יש להפוך את המשוואה; המתכננים חייבים לערב את לקוחותיהם – את הציבור, בתהליך התכנוני, דבר ההפוך לחלוטין מהגישה הקיימת. לדעתו יש לשתף את הציבור בתכנון בדרך של דיאלוג. לא במטרה להעביר אחריות – האחריות נשארתאצל המתכננים, אולם הדעה של התושב חייבת להילקח בחשבון במתודה סדורה וברורה.
היום, כ 50 שנה לאחר שנכתבו, דברים אלה נשמעים מוכרים. ׳שיתוף הציבור׳ הוא מושג שנעשה בו שימוש קבוע בכל תכנית חדשההדורשת היתר. אך כיצד עושים שיתוף ציבור? זה עדיין לא ברור. מה שמתרחש היום דומה יותר לזכות הציבור להתנגד. ‘שיתוף ציבור’ קיבלפנים של התנגדות, וזכות הציבור לקחת חלק בהליך התכנוני הפכה את הציבור לישות מתנגדת. זה נכון, יש חריגים, יוצאים מן הכללהמעידים על הכלל, בהם מתקיים שיתוף בתהליך היצירתי משלביו הראשונים, בגיבוש הפרוגרמה התכנונית ובדיקת אופציות התכנון והעיצוב, אך הנושא המעוגן בחוק קיים רק בצורת התנגדות ולא יותר מזה.
ידוע כי לפני תחילת עבודת העיצוב הארכיטקטוני של המבנים השונים, קיימת תכנית עירונית, הקובעת מה יהיה בנוי והיכן אפשר יהיה למקמו. מוסדות התכנון הארצי אחראים על הפקת תוכניות אלה והן בדרך כלל ארוכות טווח, ובשל כך יוצרת פער גדול מידי בין מועד התכנון ליישומו בשטח. מצב זה מוביל לבעיות חדשות הדורשות אדפטציה שלא קיימת באופן מובנה במערכת ומאלצות החרגות מקומיות. החרגות אלה מגיעות מצד הרשות הארצית והן מצד הרשות המקומית. שחקן נוסף ומשמעותי מהכוחות הפועלים במרחב הציבורי הוא המגזר הפרטי והיזמי, הדוחף לכיווני פיתוח המתאימים לו. למעשה, היום ישנם מספר מודלים של שיתופי פעולה בין הרשויות המקומיות לבין המגזר הפרטי. מצד היזמים ברור כי האינטרס הקובע הוא הרווח הכלכלי, אך מצד הרשות המקומית עלול להיות מצב של ניגוד אינטרסים מול טובת הציבור, אינטרס אשר היא מחויבת לשמור. מצבים כאלה עלולים להגיע לידי עימות המסתיים בדרך כלל בעסקה תכנונית המגלמת את פירות המשא ומתן. ישנן דוגמאות רבות לעסקאות כאלה, והן אלה אשר בסופו של דבר מקבעות את הסביבה הבנוייה בצורתה הסופית.
אז לשאלה מי מנהיג את העסקה? התשובה תיהיה שזה לא האדריכל וכנראה שגם לא המתכנן. אם כן מה מנחה את קבלת ההחלטות? האם טובת הציבור? או אולי הרווח היזמי או הפוליטי? יזמות פרטית לקידום עירוני היא מנוע חשוב ומשמעותי, אולם בהעדר כללים לבדיקת האיכות התכנונית אנו עלולים למצוא בעתיד עוד הרבה בניינים העומדים במרחב במנותק מסביבתם, מתעלמים מאיכות העיר אותה הם מעצבים. עומדים בסביבה העירונית לעוד שנים רבות, ללא מחשבה חברתית וחווייתית לטובת התושבים עבורם הם נוצרו מלכתחילה.
האורבניסט קווין לינץ’, טען בספרו כי בעיר יש הרבה יותר משהעין מסוגלת לקלוט. עוד ידוע כי כל דבר הנתפס בתודעה, מתקבל תמיד ביחס לסובב אותו. אם נחשוב על גישת הגשטלט בהקשר עירוני, לא נוכל להתעלם מחשיבות המרחב בכללותו, כגורם מכריע על תפיסת העיר. נכון, העיר מורכבת ומעוצבת ע״י כוחות רבים; אדריכלים, מתכננים, מהנדסים, פוליטיקאים, עו״ד, יזמים ותושבים- כולם יחד מעצבים את המרחב העירוני,. אז מהם יחסי הכוחות? מי משפיע יותר? מהי האג׳נדה התכנונית? מה עומד מאחורי השיקולים? ומי דואג לאינטרס התושב? יתכן שתחילת התשובה לשאלה זו, תהיה בניסיון לחדד את המבט המטושטש בין האדריכלי לתכנוני של סביבה הבנויה, ובהבנה שהעיר היא יותר מסך כל המבנים, או יחידות הדיור שבה.
לא פעם אני מגיע לעיר אותה איני מכיר ואת שפת המקומיים איני דובר, אך העיר יפה, מסקרנת, נעימה ומרגשת. לא פעם אני שומע שיר, שמילותיו אינן ברורות לי, אך המנגינה כובשת אותי וההרמוניה מרגשת אותי. אם אדמה את הסביבה הבנויה לשיר- יצירה מוזיקלית שמורכבת ממילים ומלחן, נראה כי המילים – אותן אני יכול לראות, לקרוא ולהבין, יהיו המבנים הארכיטקטוניים, והלחן- המנגינה בשיר העירוני, יתהווה לנוכח כל שאר מרכיבי המרחב המשפיעים על החוויה והתחושה העירונית. אז אם נסכים לרגע שאת המילים כותבים האדריכלים, מי ילחין לנו את המנגינה? וכיצד תתבצע ההרמוניה בין המילים והלחן?
תמונה ראשית: מתוך wikimedia.org
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/14/Jane_Jacobs.jpg
© כל הזכויות שמורות. אשר אלבז, מעצב