לאן נעלמה האסתטיקה?
2013 פבר׳ #92 ai
בשנים האחרונות נוכחתי במספר רב של הגשות גמר בבתי ספר לעיצוב פנים ואדריכלות. כאורח מצאתי את עצמי לא פעם מתחבט בשאלה: מה אומרים לסטודנט המציג פרויקט מושקע ומרשים מבחינה אסתטית… אבל רדוד מבחינה רעיונית; או לחילופין – לסטודנט שהשקיע מאמץ עצום במחקר ובתכנון, אבל התוצאה הסופית משעממת ונטולת מעוף?
במפגשים הראשונים צפיתי בחברי המנחים במכון הטכנולוגי בחולון. הקשבתי להערות המושכלות והערתי את הערותיי הזהירות, אבל תמיד ליוותה אותי תחושת החמצה. לאחר תקופת שפשוף הבנתי מה בעצם יצר בי אי-שקט: למרות שמדובר בבית ספר לעיצוב, נמנענו באופן שיטתי מלדבר על אסתטיקה. אולי משום שהנושא נתפס כרגשי מדי… והרי מהי יצירה אם לא ביטוי רגשי של ראיית המציאות? מה רע בעצם בראייה סובייקטיבית?
מסרב לקבל את ”גזרת השתיקה” החלטתי לבדוק מה קורה בבתי ספר אחרים. נסעתי להגשות של סטודנטים בירושלים, חיפה, ראשון לציון ותל אביב, נכחתי בהגשות של סטודנטים משנה שלישית, רביעית, חמישית – והתופעה קיימת בכולם, כאילו מדובר בהוראה בדוקה ומוסכמת מגבוה.
בירושלים ניהלנו שיחות דה-קונסטרוקטיביות, שמעתי ביקורות עמוסות ציטוטים “מושכלים” אודות המרקם העירוני; סטרוקטורליזם ודיוק היסטורי. שיחות על בעייתיות המרחב הישראלי פלסטיני – אף לא מילה אחת על יופי או אסתטיקה.
בראשון לציון בבית ספר לעיצוב פנים, דיברו על “זיכרון אישי” והתכוונו לשיכחה קולקטיבית. עוסקים בעיצוב פנים אבל מדברים על “מה שהמבנה רוצה להיות”, “בנייה ירוקה”, ו”עמלנות” . פה ושם ציינו את התוצאות המרשימות, אבל עדיין בלי להזכיר את השם המפורש – אסתטיקה.
ההגשות בתל אביב התרחשו ברחבי העיר, המנחים דיברו על חיי הלילה בתל אביב, על העירייה, על כדורגל, ופה ושם גם על הקשר לריקמה האורבנית. הוזכרו מונחים חשובים כמו “מורפולוגיה”, “אינטגרציה”, ”תכנון יתר” ו“מובהקות הפתרון המוצע”. המילה ”תעוזה אדריכלית” נאמרה רק בהקשר לפרויקטים צורניים במיוחד. אחד המנחים אמר בהתנצלות ש”הוא יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט ולא אופנתי” אבל דיבר על הקומפוזיציה שהמבנה יוצר במרחב ועל “כישרונה הפלסטי” של הסטודנטית. האורחים והמנחים היסו אותו בטענה שהוא אנכרוניסטי.
המסקנה הייתה ברורה: בבתי ספר לעיצוב ואדריכלות לא מדברים על אסתטיקה משום שחלף זמנה. ואולי בעצם לא… אולי המנחים פשוט לא יודעים שפעם (ואני מתערב שגם היום) אסתטיקה היתה היבט נשאף של כל יצירה תרבותית. והתבוננות במבנים שנבנו לפני התקופה ה”עכשווית”, מצביעים על כך שגם באדריכלות. כדי לעשות מעט סדר בדברים, ראוי להבחין בין אסתטיקה באמנות לבין אסתטיקה בעיצוב. בעוד שהאמנות ממוקמת בעיקר בתחום האמוציונאלי, התכנון ממוקם בעיקר בתחום הרציונאלי. היות שלשניהם יש מבע חזותי, האסתטיקה אינה נעדרת משניהם והשוני המהותי מצוי באמות השיפוט להגדרתה. לשאלה כיצד ניתן לשפוט מבע חושי (סובייקטיבי במהותו) באמצעות אמות שיפוט אובייקטיביות (כאלה המנותקות מן האובייקט), ניתנו במהלך ההיסטוריה תשובות רבות. כך למשל, הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן (1750) טען ש “האסתטיקה היא מדע ההכרה החושית המאופיינת על ידי מנגנון קוגניטיבי”. כלומר – ביכולת ליצור דימוי אחיד הנתפס באופן אינטואיטיבי באמצעות החושים ללא צורך בעירוב המחשבה. ואולם, בעוד שהחוויה האסתטית בתחום האמנות היא הנאה חושית הנגרמת מעצם ההתבוננות ביצירה, בתחום התכנון, למחשבה יש תפקיד מפתח (מעצם הגדרתו), ועל כן ראוי שהשיפוט האסתטי יערב גם אמות שיפוט רציונאליות, ואכן, המחשבה המודרניסטית שתפסה את האסתטי כתוצר פונקציונלי, היא דוגמא מובהקת לכך. בשל הקושי (השיפוטי) להבדיל בין החושי למחשבתי, ההתייחסות לאסתטיקה לא חדלה להשתנות במהלך ההיסטוריה, וכך גם אמות השיפוט להגדרתה. כתוצאה מכך, מוסדו מספר גישות להגדרת המושג, שהבולטות בהן:
גישה קוגניטיבית – המייחסת לאמנות יכולת להאיר את המציאות על ידי חיקוי וייצוג.
גישה אמוטיבית – המדגישה את יכולתה של היצירה לעורר רגשות אצל הצופה.
גישה שיפוטית – הרואה ביצירה יופי חד-פעמי אשר מבדיל את עצמו מן הטבע.
גישה חברתית – המדגישה את הקשר שבין האמנות לבין החברה.
בלי זיקה ביקורתית לגישה זו או אחרת, ריבויי הגישות מצביע על מורכבות הנושא ובעיקר בקושי למקם אותו בין העולם התבוני למציאות הממשית. במצב שכזה היפה נתפס כמוקש אקדמי שראוי להתרחק ממנו. מעניין לציין, שגם ההתייחסויות הקלסיות לאסתטיקה נעשות בזהירות רבה. קונפוציוס מדבר על אסתטיקה כעל אחד משלושת מרכיבי ה’סדר’, בנוסף ל’מוסר’ ו’חברה’; אריסטו ממקם את האסתטיקה ביחס שבין האובייקט לסביבתו; ואפלטון מדבר על ’’הרמוניה’, ‘איזון’ ו’פרופורציה’ בדיאלוג Timaios – שלושת המרכיבים היוצרים את ה’אורדרים’ הקלאסיים. חיבור פשטני בין שלוש הגישות האלה נעשה על ידי האדריכל הרומי ויטרוביוס שעסק בפרופורציות האידיאליות של גוף האדם, אותן ואת היחס שלהן לסביבה הוא ממליץ לבטא במבנים. ספרו ‘De Architectura’ מהמאה הראשונה לפנה”ס שנחשב באדריכלות ימי הביניים והרנסנאס כמקור התייחסות עיקרי, תרם למיסוד הקשר בית הרמוניה, פרופורציה ומוסר חברתי כאמות מידה להגדרת האסתטיקה. זאת במקביל לחתך הזהב – או כפי שהוא כונה על ידי לוקה פאצ’ולי וליאונרדו דה וינצ’י – “הפרופורציה האלוהית” המצויה כמעט בכל דבר בטבע, ולא בכדי ביטוייה מוטמעים בכל מבנה קדוש משחר ההיסטוריה. הגילויים המדעיים של קופרניקוס וגלילאו במאה ה 16, הובילו להתערערות כמה מהאמיתות הקלסיות, בעיקר בתחום האסטרונומי, וגררו גם שינוי בתפיסת נושא האסתטיקה. ערכים “אקסיומטיים” כמו קנה מידה, פרופורציה, איזון, סימטריה, והרמוניה, פינו את מקומם לטובת ערכים חדשים כמו: תנועה, אי-שקט, מתח והפתעה, שבוטאו בחופשיות כאילו-אינטואיטיבית בתקופת המנייריזם, הברוק והרוקוקו.
במאה ה- 18 חל שינוי נוסף בתפיסת הנושא, כאשר הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום הציג בספרו “מחקר בדבר עקרונות המוסר” ( 1745) עקרונות חדשים לשיפוט אסתטי. בהתייחסו לאוקלידס (אבי הגאומטריה) ולפלאדיו (שכתב 4 ספרים על אדריכלות) – מצביע על כך ששניהם נמנעו מקביעה כלשהי לגבי קיומה של אסתטיקה אוניברסלית, כזו הנמצאת באובייקט עצמו – מגיע יום למסקנה שהיופי אינו טמון באובייקט עצמו אלא ברושם שהוא יוצר אצל המתבונן, ” היופי בעיני המתבונן”. כלומר – היופי הוא בעיקר סובייקטיבי, וטוב שכך.
הסובייקטיביזם האוניברסלי העניק בסוף המאה ה 18 לאסתטיקה הגדרה מדויקת יותר על ידי קאנט, שהתייחס אליה בספרו “ביקורת כוח השיפוט” ( 1790), תוך שהוא ממקם אותה במרחב שבין קטבים; העולם הגשמי המותנה, לבין תפישתו התבונית החופשית. כלומר – האסתטיקה מהווה גשר בין הטבע והפרשנות שלנו אותו, לבין העולם התבוני. בין אם קיימת ביניהם זהות הרמונית, ובין (ובמיוחד) אם לא.
שיחרור היפה מהאובייקט איפשר למושג להמשיך ולהשתנות ללא הרף, כאשר היפה נשאר (משום מה) יפה, וסלע המחלוקת מתמקד בעיקר במכוער, על הפרשנויות השונות שלו הגורמות ליריבויות, מלחמות, מהפיכות, ומשברים.
אפשר כמובן להמשיך לדקלם לעולם את האימרה הנדושה “על טעם וריח…” במיוחד בעידן העכשווי כאשר היופי נתפש כחוויה אישית. אבל, בעולם שבו אין יותר “יופי אוניברסלי” הביטוי האישי הוא היופי בכבודו ובעצמו, גם אם הוא “מכוער”.
אמת, אסתטיקה בלבד אינה מטרה משום שעיצוב חייב להיות פונקציונאלי, ונקודת המוצא לכל תכנון היא רציונלית במהותה, אם כי הוכח כבר שהאמוציונאלי אינו נעדר כל ברציונאלי ולא באמוציונאלי. אבל היופי באשר הוא, חבוי בכל אג’נדה יצירתית, לעיתים גלוי לעתים מוצנע – כך היה וכך כנראה גם יהייה. יתירה מכך, במציאות התחרותית שבה אנחנו חיים, המוטיבציה ליצור דבר שונה הופכת לצורך קיומי. המיוחד נתפס כנחשק, מוערך ונצרך, ואין שום סיבה להצניע את הדרכים והנסיבות שיצרו אותו. במצב שכזה, האסתטיקה היתה ונשארה רלוונטית, בין אם היא פופולרית או נשגבת; אם היא מצוייה באובייקט או בתפישה שלנו אותו; ובין שהיא לוקאלית, אוניברסאלית, סובייקטיבית או אובייקטיבית. היופי מעולם לא חדל להפעיל אותנו, הן כצרכני עיצוב והן כיוצרים, אלא אם כן משהו בנו מת, וחבל.
פורסם במקור במגזין אדריכלות ישראלית | 2013 פבר׳ #92 ונכתב יחד עם עמי רן