איך לתכנן מרחב עירוני שמח יותר
פרויקט זה תוכנן והוגש לתחרות ארצית "להעיר". הוא מציע שתי אפשרויות להשבת בעלי החיים לסביבה האנושית. מכיוון שקיים חוק המונע זאת — בעלי החיים אינם מורשים להסתובב בסביבה עירונית — לא היה לפרויקט סיכוי להיבחר. למרות זאת, בתשומת לב וברגישות נבחנו דרכים יצירתיות למימוש הרעיון, ובסופו של דבר הוגש הפרויקט בתקווה נאיבית עם קורטוב של התרסה.
רקע
בראשית ההיסטוריה ההתיישבותית, בעלי החיים היו חלק בלתי נפרד מסביבתו הישירה של האדם. הוא גידל אותם, תמך בהם ונתמך על-ידם, והפך אותם לבני ביתו. בעלי החיים היו חלק מאורח חייו, שיפרו את תפקודו הפיזי, החברתי, הרגשי והקוגניטיבי. לימים, הקשר בין האדם לבעלי החיים נחקר והוכח כתרפויטי — "זואותרפיה". כיום, בעיר טיפוסית, בעלי חיים אינם מהווים חלק מהנוף האורבני. קשר שנמשך לפחות 10,000 שנים התפוגג באורבאניות רציונלית ואינסטרומנטלית, ומסתכם בגינת כלבים מגודרת.
הקונספט
להחזיר לסביבה האנושית את אשר ליווה אותה מימי קדם ולתכנן מרחבים לסוגים שונים של בעלי חיים מבויתים בסביבה העירונית. שילוב בעלי חיים מבויתים בחלקים מהשטחים הפתוחים יאפשר יצירת אזורים המעניקים תחושה טבעית ופסטורלית, שבהם ריבוי של ציפורים, פרפרים וצמחייה האופיינית לאזור. כל זאת בהשקעה כספית נמוכה יותר מזו הדרושה לתחזוקת שטחים ציבוריים אחרים, המגוננים ומטופלים בתוך שטח היישוב.
תכנון רצף מרחבי ירוק מתחשב בצרכי בעלי החיים ומאפשר את קרבתם אלינו. באמצעות תכנון המתחשב במגבלות הפיזיות של בעלי החיים, בתוך הסביבה העירונית, ניצור סביבה המתייחסת גם לערכים ולצרכים הרגשיים שלנו.
הפרויקט
הכבשה הצמרירית היא ארכיטיפ של שלווה, שקט ורוגע — חסרים לנו כל כך בחיים האורבאניים המודרניים. מ"צייר לי כבשה" של סר אנטואן אקזופרי ועד "הכבש ה-16" של יונתן גפן, בין האדם לבין הכבשה מתקיים קשר קמעי, אינטימי ומנחם.
אני מציע לשלב אזורי מרעה לכבשים בתוך המרחב העירוני, משני טיפוסים:
- מרחב רעייה מארח: מרעה באזורים עירוניים בעלי אופי נופי עם מרחבי דשא ועשבים, בקבוצות קטנות של 5 עד 10 כבשים, בשטח של כ-20-40 מ"ר, או בקבוצות גדולות של עד 300 כבשים לדונם.
- מרחב רעייה קבוע: מרעה באזורים שבין אזורי המגורים לאזורי התעשייה.
והינה, למרבה ההפתעה והשמחה, ב 23.6.2018 פורסמה כתבה מצולמת ב ynet ובה כבשים רועות בעיר
