תחרות פרויקט השנה 2015/2016 אדריכלות ישראלית

כאשר בעיות אסתטיות נפתרות בקלות על צג המחשב, ראוי אולי להחליף את השאלה האנכרוניסטית "האם זה יפה" בשאלה "האם זה מתאים“. כלומר האם הדבר הולם את תכליתו המוצהרת – בין אם מדובר בתחשיבים הכלכליים של היזם, ברצונות הלקוח או במאוויי המתכנן. האם בעידן שבו מחשבים מייצרים מציאויות ניתן בכלל לדבר על רגשות ?

הדיון ב״יפה״ מהווה פרק חשוב בפילו ופיה, בעיקר בכל הקשור לאמנות, כאשר זוויות הראיה נעות בין ה׳אסתטי האוניברסלי׳ ל׳אסתטי האישי׳, כמו גם בין האמנויות החזותיות לאמנויות השימושיות. האדריכלות, המשויכת באופן מובן לאמנויות הפרקטיות, אמורה לבטא, מן הסתם, גם מידה מסוימת של יצירתיות, שאם לא כן, היא תישאר מחוץ ל״תמונה״. בהקשר זה ראוי להיזכר בשאלתו המצוטטת של לואי קאהן "מה הבניין רוצה להיות", המצביעה בעליל על כך שהבניין אמור לבטא גם כוונה המונעת מרגשות, יצריםמ ומאוויים.

הקשר המובנה בין העובדתי להבעתי נידון על ידי היסטוריון האמנות ארווין פנופסקי, שהצביע על שלושה רובדים בכל יצירה, שהקשר ביניהם חזק יותר מכל מבע דימיוני: צורות טהורות; איקונוגרפיה תרבותית; ותוכן תרבותי. לדעתו, התרבות אינה רק תשובה לבעיות, אלא מערך של כמות המוטמעות בשלב מוקדם של החיים ,ומתוכן ניתן לייצר אין סוף של וריאציות המותאמות למצבים שונים.

על אובדן מימד הרגש ביצירה ניתן ללמוד מתגובתו של ניקול וולטר טרופ – פילוסוף ואסתטיקן אמריקני – לביקורות שהושמעו כלפי קונצרט של התזמורת הפילהרמונית הווינאית בניו-יורק לזכר קורבנות 11בספטמבר 2001 .”מדוע הפילוסופיה של האמנות אינה מסוגלת לטפל בנשיקות,נגיעות ובכי?". לדעת וולטרסטרוף קיים כשל פילוסופי ואתי ב״אסתטי״ ההיסטורי, ועל כן יש לבחון מחדש את נקודת המפגש בין התיאוריה לפרקטיקות חברתיות העוסקות ברגש. מפגש שכזה מתרחש באופן טבעי בבתי ספר לאדריכלות ועיצוב, שבהם הנטייה הבולטת ביותר של הסטודנטים היא להעמיס על פרויקטים תכנים סובייקטיביים בהיעדר נקודות התייחסות אובייקטיביות. שם, ביטויים כגון ״היה לי חשוב״ ו״חשתי צורך״ באים על חשבון התרצה תפקודית, בין היתר משום שהרקע המקצועי לוקה בחסר.

על רקע זה, הנטייה של חלק גדול מהמורים היא לחזק את החשיבה הרציונאלית, תוך הקטנת החשיבות של ראייה סובייקטיבית. במקרים רבים התוצאה בפועל היא זניחה קיצונית של מבעים אסתטיים כלשהם, שנחשבו עד לא מזמן כ״לב היצירה האמנותית״.

מעמדו של האסתטי בבתי ספר לאדריכלות ועיצוב נבחן, בין היתר, באמצעות שיחות עמ ארבעה פרופסורים – הלל שוקן שהיה ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, פרופ' מיכה לוין-ראש דסק המחקר בשנקר,פרופ’ יעל מוריה – ראש המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, וצבי אפרת, ששימש ראש בית הספר לאדריכלות בבצלאל.

חלק מהמרואיינים טען שהמרכיב האמנותי נעדר באופן מוצהר מהעשייה האדריכלית הכוללת, אבל קיים מטבע הדברים מתחת לפני השטח, ובמקרים מסוימים הוא משתלט על המבנה.

אחרים טענו שהאדריכלות אינה נותנת כיום מקום לביטוי אישי והיא אינה אלא מעשה של ארגון נתונים במרחב הפיזי. כלומר הפן האינסטרומנטלי עומד במרכז, ורק אליו צריכך להתייחס , כאשר האסתטי מהווה ביטוי לאופנות משתנות המותאמות בעיקר לצורכי טעם הקהל.

מסקנת המחקר היא, שייצור אדריכלות סדרתית, תעשייתית, מכנית ומשוכפלת, מתוך מחשבה על יעילות אינסטרומנטלית, תוך התעלמות מהרב- תרבותיות המקומית, מניבה מרחבים חסרים, המנמיכים את תפקידה המסורתי של האדריכלות כמשקפת מבע רגשי/יצירתי.

המחקר מציע להשיב את הדיון באסתטי הסבייקטיבי, שהוקע מהיצירה האדריכלית לטובת האינסטרומנטלי האובייקטיבי חסר המבע.